top of page
חיפוש
תמונת הסופר/תרומה לוין

"חושב שאתה מואר? תבלה שבוע עם ההורים ואז נדבר"


מודה שאני לא יודעת של מי האמירה המפורסמת הזו אבל מה שבטוח זה שלהרבה מאיתנו אין צורך בשבוע אלא מספיקה ארוחה משפחתית אחת כדי לדעת שאנחנו עוד לא מוארות. אז כבר עשינו הרבה עבודה ושינינו את איך שאנחנו מתנהגים עם אנשים או את הדפוסים של הקשרים שלנו, את איך שהחיים שלנו נראים, את העבודה, את החברים, אנחנו ממש אדם אחר ואז מגיעה הארוחה המשפחתית..

ושוב התרגזנו או שוב נפגענו או פגענו או שוב נכנסנו בדיוק לאותו ויכוח או חילופי דברים..

למה זה קורה?


ליד האנשים איתם גדלנו אנחנו חוזרות שוב להיות מזוהות עם הדמויות הילדיות והפגיעות שלנו. אז אולי עשיתי שינוי בחיים מקצה לקצה, אבל ליד אמא, אבא, אחים או קרובי משפחה אחרים שאני מכיר מילדות אני במידה מועטה או רבה אותו ילד, אותה ילדה שהייתי אז. שימו לב למצב התודעה שלכםן בסיטואציות שונות, מי אני כשאני עם החברים הכי קרובים? מי אני ליד עמיתים מהעבודה? מי אני במעגל חברתי מסוים כזה או אחר? מי אני עם בן / בת זוג, מי אני ליד הילדים שלי? ומי אני ליד ההורים שלי? או האחים?



באופן טבעי ליד המשפחה איתה גדלתי כילד.ה, כל פעם שאפגוש את האנשים האלה (או אפילו רק אזכר בהם) גם אם הם השתנו מאוד בינתיים, נחזור לתפקידים המקוריים דרכם הקשר שלנו נוצר. מה שאומר שליד ההורים כנראה שנחזור להרגיש ילדים וליד הילדים הבוגרים שלנו כנראה שנחזור להרגיש בתפקיד הורים מגדלים.




אז מה עושים?

בעזרת דיאלוג עם הדמויות הפנימיות שלנו (Voice Dialogue) נוכל לדבר עם "מי שאנחנו הופכים להיות ליד ההורים" (או ליד אחותי, דוד שלי, סבתא, הבוס וכו') , יתכן שזה ילד פגיע ורגיש, יתכן שזו "דנה בת השנתיים", יתכן שזה "יוסי בפעם ההיא שקרה כך וכך" או כל דבר אחר שיתגלה. לאחר שנשמע איך הדמות הזו בנו מרגישה ולמה היא זקוקה מאיתנו, נוכל לקבל אותה, להבחין אותה מאיתנו כלומר להפסיק להזדהות איתה ואף לתת לה את היחס שהיא זקוקה לו באופן כללי ובמיוחד תוך כדי אותן סיטואציות כואבות (כמו למשל ארוחות החג הידועות לשמצה). כאשר אנו מודעים לדמויות שקופצות בסיטואציות האלה (במילים אחרות הכפתורים שנלחצים) ומתיחסים בקבלה ותשומת לב לצרכים של אותם חלקים פגיעים שלנו תוך כדי אינטרקציה עם אדם אחר, כל הסיטואציה תהיה אחרת לגמרי ויש סיכוי גבוה שגם הצד השני ישנה משהו מאותו תקליט שחוק (כמובן שלא בהכרח). לדוגמה, תוך כדי ארוחה משפחתית אני יכולה לשים לב לילדה הפגיעה שבי, לחבק אותה, להגיד לה שאני איתה, לבדוק מה היא צריכה וכו'.

כמובן, לא לכעוס על עצמנו אם ברגע הדרמה שכחנו מקיומה של הדמות ונפלנו לאותם דפוסים. בהדרגה, מלבד הזמן שבו אנחנו עושות עבודת ריפוי אפשר לתרגל לשים לב לדמויות גם תוך כדי אותם מצבים שאנחנו מופעלות בהם ואז התוצאה היא שמצב התודעה המכונה "האני המודע" נוכח יותר ויותר גם במצבים אלה, ואנו יכולים לא להזדהות עם הדמויות שקופצות ולתת להן את המענה שהן זקוקות לו.


לאחר שדיברנו עם "מי שאנחנו הופכים להיות ליד אותו אדם" כדאי מאוד למצוא בתוכנו דמויות נגדיות ולדבר גם איתן. למשל אם בדמות הראשונה היה משהו ילדי ופגיע אפשר לדבר עם דמות נגדית שיש בה איכויות הוריות תומכות, דמות שתוכל לעזור לנו לטפל באותו ילד.ה פגוע.ה.

דמות נגדית נוספת שכדאי מאוד להכיר היא דמות בעלת התכונות שאיתן קשה לנו באדם האחר - למצוא את זה בתוכנו. (לדוגמה אם קשה לי עם הביקורתיות/ציניות/שליליות של אבא שלי אז למצוא את הדמות בתוכי שביקורתית/צינית/שלילית וכו'). זה מאתגר אך משתלם מאוד..


אז פעם הבאה שאותו פצע ישן "שוב קורה לנו", קודם כל: חמלה חמלה חמלה, אנחנו לא "היינו אמורים" כבר להתגבר על זה, כנראה שיש עוד מה לגלות שם. וגם, החדשות הטובות הן שזה אפשרי לעשות שינוי מהותי גם מול המשפחה - מול האנשים שאיתם היינו במצבינו הפגיע ביותר וכנראה שאותם הכי אהבנו ושמהם הכי נפגענו - ולהיות כל מי שאנחנו, השלמים והעוצמתיות גם לידם. אני עוד אי שם בדרך..


105 צפיות0 תגובות

Komentarai


bottom of page