וויס דיאלוג (Voice Dialogue) היא גישה עמוקה, יעילה ומאוד חוויתית לעבודה עם דמויות פנימיות שפותחה בשנות ה- 70 ע"י האל וסידרה סטון, זוג פסיכולוגים אמריקאים.

ההנחה היא שבאופן טבעי ובריא כולנו באים לעולם עם פוטנציאל לשלל דמויות / חלקים / צדדים / קולות (שמות שונים לאותה תופעה). פוטנציאלים אלה מתפתחים יחד איתנו לדמויות אשר מסיבות הישרדותיות, תרבותיות ועוד, חלקן נהיות דומיננטיות יותר וחלקן פחות וכך בעצם מתעצבת אישיותינו. פעמים רבות הדברים אינם 'עובדים טוב' כשחלקים מסוימים נהיים דומיננטים מדי ובעצם מנהלים אותנו וחלקים אחרים מודחקים או מוכחשים ובעצם מודרים מחיינו, לדוגמה אדם שהדמויות הרציונליות וההגיוניות שלו דומיננטיות והדמויות הרגשיות כמעט ולא באות לידי ביטוי (או ההפך). פעמים רבות חלקים שונים שלנו נמצאים בקונפליקט אחד עם השני ויש 'מלחמה פנימית' לדוגמה בין דמויות שמדרבנות לעשייה והתקדמות לבין דמויות שחשוב להן מנוחה ופנאי.

 

למה מדברים עם שתי דמויות נגדיות?

בסשן של וויס דיאלוג, לאחר שנדבר עם דמות כלשהי תמיד נדבר עם דמות נוספת שהיא נגדית או קוטבית לה באיזשהו אופן. לא מדובר על מתכונים ידועים מראש, עשויות להיות דמויות רבות שהן נגדיות בכל מיני צורות. מבנה זה של דמות ודמות נגדית הופך את העבודה הן לבטוחה מאוד והן למועילה מאוד, מכיוון שאם אנחנו יכולים להזדהות עם זווית ראיה מסוימת ואז לראות שקיימת בנו גם זווית ראיה הפוכה לגמרי ממנה זה מרחיב אותנו. אם אנחנו יכולים להרגיש משהו אחד ואז להרגיש משהו אחר לגמרי ולראות שגם זה חלק ממני וגם זה חלק ממני, לקבל את שני החלקים ולהכיר בתרומתו היחודית של כל חלק אנחנו מרוויחים התרחבות, גמישות ויכולת ניווט והחלטה מודעת. בנוסף ההזדהות שלנו עם הדמויות פוחתת משמעותית. אחרי שחווינו שקיים בנו גם משהו הפוך למה שאנחנו רגילים להיות מזוהים איתו, הסיכוי ליפול להזדהות רק עם צד אחד קטן מאוד ולכן זה שומר את העבודה בטוחה.

 

לְמה זה טוב?

בעזרת דיאלוג עם הדמויות אנו לומדים להכיר לקבל ולהעריך את כל חלקינו, מבלי להיות מנוהלים על ידיהם ומבלי להזדהות איתם. בהדרגה במקום שכוחות לא מודעים ינהלו אותנו, אנו יותר ויותר נמצאים במה שמכנים בגישה זו 'האני המודע' כלומר אוחזים בהגה של חיינו ומנווטים אותם באיזון הנכון לנו כך שיותר חלקים שלנו יכולים להישמע, יותר צדדים שלנו באים לידי ביטוי ויותר צרכים שלנו יכולים להיענות. התוצאות המבורכות של עבודה זו בדרך כלל כוללות 'שלום פנימי' בין חלקים שהיו בקונפליקט או שמיצגים צרכים מנוגדים בתוכנו, יכולת בחירה וניווט במצבים מאתגרים בחיים, איזון, שיפור ביחסים עם הסובבים אותנו וחירות אמיתית לבחור ולממש את עצמינו. זהו תהליך הדרגתי, בטוח ויעיל מאין כמוהו. למשל אדם שהיה מנוהל ע"י דמויות עשייה, יתכן שבהדרגה יאפשר לעצמו גם זמני מנוחה ופנאי (לא במקום העשייה אלא לצידה), ואדם אחר שקודם נמנע מעשייה וסידורים פרקטיים ורוב הזמן בילה עם חברים יתכן שיתחיל לשלב בהדרגה גם פעולות פרקטיות בחייו.

​

אז זה כמו משחק?

לא בדיוק, עקרונית אנחנו לא משחקים דמויות (למרות שיכולים להיות רגעים תיאטרלים) אלא אנחנו מתחברות למהויות, לצדדים האמיתיים בתוכנו כפי שהם במציאות האישית שלנו. דוגמאות לדמויות פנימיות: המבקר.ת הפנימי.ת, שומרים ומגינים למיניהם, הילד.ה הפגיע.ה, הפרפקציוניסטית, הפרקטי, העצלה, הילד המשחקי, אמהות ואבות מכל מיני סוגים, איש העסקים, ילדת שמש, הפדנטית, ההיפי, המְרצה, האגואיסט, הנערה הרומנטית, דמויות עשיה ודמויות הוויה, דמויות שכליות, רגשיות, רוחניות ועוד אינסוף דמויות מכל המינים והסוגים. חשוב להדגיש שאצל כל אחת ואחד מאיתנו הדמויות מתבטאות בצורה היחודית לאותו אדם. למשל לרוב המכריע של האנשים יש מבקר פנימי אך האופן הייחודי שבו ידבר, יראה, מה הוא יגיד ואיך יתנהג יהיה שונה מאדם לאדם וייחודי לו.

 

הכל תלוי בגישה..

אנחנו בשאיפה לעבוד מתוך אי ידיעה, סקרנות, כבוד וקבלה של כל הדמויות באשר הן ושל כל מה שעולה אצלנו. החדשות הטובות הן שכל החלקים שלנו רצויים וחשובים באותה מידה או לפחות היו כאלה במקור לפני שדברים הלכו לכיוון שלא עובד טוב. גם אם דמות כרגע במצבה הנוכחי מביאה נזק לחיינו, אם נעבוד איתה נכון, כלומר בהדרגה נקבל אותה לגמרי ללא שיפוט ונפסיק להזדהות איתה, בסופו של דבר היא תהפוך לדמות שתורמת לחיינו במשהו או לפחות לא גורמת נזק. לעיתים לא מאמינות לי כששומעות את זה. זו הבנה וחוויה שהולכת וגדלה ככל שמתָרגלים וחווים את זה על בשרנו, אז אם לא חווינו את זה עדיין - סבלנות..